דה קרימינליזציה של סמים

אני מכיר פושעים. אנשים שאם היו מרשיעים אותם לפי חוקי מדינת ישראל הם עשויים תיאורטית לשבת עד 20 שנה בבית הכלא. רוב הסיכויים שגם אתם מכירים לפחות פושע אחד כזה – מדובר בכל אדם שמחזיק ברשותו סם בלתי חוקי כלשהו (כולל מריחואנה) בכמות כלשהי (מעל 15 גרם – עד 20 שנה בכלא. פחות מ-15 גרם – עד 3 שנים בכלא).

בפוסט הזה אנסה להתמודד באופן ביקורתי עם נושא מדיניות הסמים של העולם המערבי. זה אינו אחד מנושאי הליבה של הבלוג, אבל נראה לי שההתמודדות עם בעיית הסמים בארצות הברית (שפחות או יותר קובעת גם את מדיניות הסמים שאר העולם המערבי ובפרט ישראל) לוקה בטמינת ראש רצינית ביותר בחול והתעלמות מעובדות חשובות שעשויות לגרום לשינויי מדיניות משמעותיים.

[תמונה ע”י splifr]

1969. נשיא ארצות הברית ריצ’ארד ניקסון מקים את “הוועדה הלאומית על מריחואנה ושימוש בסמים” (וועדת שפר). הוועדה ממליצה על דה-קרימינליזציה של אחזקת מריחואנה לשימוש אישי, בין היתר מכיוון ש:

החוק הפלילי הינו כלי גס מדי להפעלה על אחזקה של סמים לשימוש אישי, אפילו אם הכוונה היא להפחית שימוש. אשמה הפלילית לא ראויה במקרה זה. הנזק הראלי והפוטנציאלי של השימוש במריחואנה לא גדול מספיק כדי להצדיק את החדירה של החוק הפלילי להתנהגות הפרט, צעד אותו החברה שלנו לוקחת רק בלית ברירה.

ניקסון קובר את תוצאות הוועדה, ומכריז בשנת 1971 על מדיניות “המלחמה בסמים”, מדיניות שכוללת מאמצים למניעת הברחות, איסור גורף על שימוש בסמים והקמת מערך הסברה ופרסום.

עברו כמעט 4 עשורים מאז, ומדיניות הסמים האמריקאית נותרה כמעט ללא שינוי. יתר על כן, התפישה האמריקאית התבססה על ההנחה שהמדיניות צריכה להיות גלובלית כדי שהיא תהיה אפקטיבית. תפישה זו גרמה לארצות הברית להפעיל מגוון רחב של כלים פוליטיים וכלכליים על מנת לגרום למדיניות הסמים האמריקאית להפוך למדיניות הסמים של העולם המערבי כולו. עובדה זו גרמה לכך שאין הרבה מדינות מערביות עם מדיניות סמים שונה מהותית מזו של ארצות הברית. ולכן אין הרבה מידע לגבי גישות שונות לטיפול בבעיית הסמים.

[נערים מכורים לסמים בבניין נטוש בסנט פטרסבורג, רוסיה. תמונה ע”י kr4gin]

עם השנים התעוררה בציבור האמריקאי ובקרב האקדמיה (בעיקר כלכלנים ואנשי בריאות הציבור) תחושה שמשהו כאן לא עובד. ואכן, אם מסתכלים על דפוסי השימוש בסמים בחברה האמריקאית נראה שמדיניות “המלחמה בסמים” לא שיפרה מהותית את מצב בעיית הסמים במדינה. נכון להיום 49% מתלמידי כיתה ח’ בארצות הברית השתמשו בסמים לא חוקיים, כל אמריקאי שישי ניסה קוקאין (קישור למחקר) והשימוש בקוקאין גדל פי 5 בין השנים 1972 ל-1988. יתר על כן למדיניות האמריקאית היו כמה תוצאות לא מכוונות, למשל כליאה במספרים מסיביים של אנשים על עבירות סמים (לפי וויקיפדיה 59.6% מהכלואים בבתי הכלא ב-1996 ישבו על עבירות סמים), הגדלת כמות המריחואנה שגדלה בתוך גבולות ארצות הברית ופיתוח זנים יותר חזקים (עקב קשיים בהברחות מבחוץ) גידול בהברחת הקוקאין (קל יותר לשנע קוקאין יחסית למריחואנה והקוקאין הוא ובעל שולי רווח רחבים יותר), והפיכת המריחואנה לגידול הכי רווחי בארצות הברית, עד כדי כך שהוא שווה את משקלו בזהב.

יתר על כן, מדיניות הסמים של ארצות הברית פעלה בצורה לא מבוקרת במשך עשורים שלמים. למעשה הפעם הראשונה בה הממשל האמריקאי הזמין מחקר על מדיניות הסמים שלו עצמו הייתה ב-2001 (שלושים שנה אחרי תחילת המדיניות הנוכחית!). המחקר של ה-NRC קבע כי

מערכות הניטור של השימוש בסמים אינם ברמה המספקת בכדי לתמוך את מגוון ההחלטות שעל האומה לקחת... אין זה מוסרי למדינה זו להמשיך לבצע מדיניות ציבורית בסדר גודל כזה ומחיר כזה מבלי שיש בידנו אמצעים לבדוק האם מתקבל ממנה האפקט הרצוי.

ואכן, הדיון הציבורי בנוגע למדיניות הסמים בארצות הברית היה תמיד רווי בטיעונים ספקולטיביים, אידאולוגיים וזורעי פחדים וכמעט חף טיעונים אמפיריים פרגמטיים. הוא היה “תקוע” שנים רבות בוויכוחים פילוסופיים לגבי זכותה של המדינה להתערב בענייני הפרט, ובהפחדות של ה-DEA וארגונים דומים שטענו כי דה-קרימינליזציה של סמים תגרום לזינוק שיעור משתמשי הסמים בסמים (בייחוד קטינים), זינוק בשיעור הפשיעה, מחיר חברתי כבד, החמרה במצב האומה, והפיכת המדינה למוקד של תיירות סמים.

וכאן נכנסת לתמונה מדינה אירופאית קטנה ושמה פורטוגל. ב-1 ביולי בשנת 2001 נכנס לתוקפו חוק שמשמעותו דה-קרימינליזציה מלאה של כל הסמים, כולל מריחואנה, קוקאין והרואין. בו ביום הפכה פורטוגל למדינה עם החוקים המתירניים ביותר לגבי שימוש בסמים מכל מדינות האיחוד האירופי והעולם המערבי בכלל, כולל המדינה שנחשבת הכי מתירנית, הולנד (שם בספר החוקים הסמים אינם חוקיים, אבל במקרה של מריחואנה בחלק מהמקומות במדינה החליטו לא לאכוף את החוקים).

[תמונה ע”י Nightlife Of Revelry]

אז למה פורטוגל עשתה דבר מוזר שכזה? לא מדובר כאן באיזה מדינה מתירנית, ליברלית ועשירה שהחליטה לעשות ניסוי חברתי בסמים כדי להפסיק את התערבות המדינה בענייני הפרט. להפך, מדובר במדינה שהיא אחת מהמדינות העניות ביותר באיחוד האירופי שחוותה בשנות ה-90 עלייה חמורה ובלתי נשלטת בשימוש בסמים כולל שיעורי מוות מסמים קשים ואיידס שזינקו ויצאו משליטה. ב-1998 כשהמצב היה קשה מתמיד הממשלה החליטה להקים וועדה שתפקידה היה ללמוד את בעיית הסמים הקשה במדינה ולמצוא דרכי פעולה להלחם בה. הוועדה החליטה שדה-קרימינליזציה היא הדרך הכי האופטימלית לטפל בבעיות אלה.

השיטה הפורטוגלית לטיפול בסמים מתנהלת פחות או יותר באופן הבא: קודם כל, סחר בסמים הוא עדיין עבירה פלילית שהעונש עליה עשוי להגיע לשנות מאסר רבות. השימוש בסמים לעומת זאת למרות שאינו מותר לא נחשב עבירה פלילית אלא עבירה אדמיניסטרטיבית שמטופלת ע”י מוסדות שאינם מוסדות הטיפול בפשיעה (כלא, בתי משפט וכו’). אדם שנתפס ע”י שוטר כשברשותו סמים לשימוש פרטי מקבל מהשוטר זימון לוועדה שממונה ע”י משרד הבריאות ומורכבת מ-3 אנשים. יש להתייצב לוועדה עד 72 שעות מקבלת הדו”ח. הוועדה בוחנת את דרכי הטיפול המתאימות בבעיית הסמים של האדם וברוב המוחלט של המקרים (85%) והיא מסתיימת ללא כל עונש, בהמלצה ללכת לטיפול גמילה. במקרים אחרים הוועדה נותנת קנס קטן. וזהו.

העובדה שפורטוגל פועלת כבר 8 שנים תחת מנגנון דה-קרימינליזציה של כל הסמים אינה ידועה כמעט מחוץ לחוגי קובעי מדיניות הסמים ועד לא מזמן גם בתוכם. כל זה השתנה במחקר שערך מכון קאטו בארצות הברית לגבי תוצאות הדה-קרימינליזציה של סמים בפורטוגל. התוצאות היו חד משמעיות – הדה-קרימינליזציה בפורטוגל היא הצלחה מובהקת בכל פרמטר. למשל בקבוצת הגיל של ילדים בכיתות ז’-י”ב השימוש בכל סוגי הסמים ירד משמעותית מאז מאז 2001. המדיניות הקטינה בצורה משמעותית גם את הבעיות הנלוות לשימוש בסמים כגון איידס ומוות ממנת יתר (281 מקרי מוות ב-2001 ממנת יתר לעומת 133 ב-2006). סך הכל בכל שכבות הגיל במדינה שיעור השימוש בסמים עלה, אך יחסית לשאר המדינות באיחוד האירופי מדובר בעלייה מתונה מהממוצע. למשל עבור שימוש במריחואנה, השיעור בפורטוגל הוא 8.2% בעוד הממוצע האירופי הוא 25%.

אז למה זה עובד? הסברה העיקרית היא שמרגע שהממשלה מפסיקה להתייחס למכורים בתור פושעים, מפסיקה לכלוא אותם להכתים את שמם וכיוצא באלה, האנשים הרבה יותר פתוחים לקבלת הסברה וטיפולים מהמדינה ולא מפחדים להיחשף בפני גורמים ממשלתיים. כלומר – יש כאן הסרה של חומה שנבנתה בין הממשל למכורים. כמו כן כמות גדולה מאוד של תקציבים מתפנים מכליאה וטיפול פלילי במכורים לסמים לטיפול שיקומי או מונע (הסברות בבתי ספר וכו’).

[מכור לסמים במכסיקו. תמונה ע”י mexadrian]

ההצלחה חסרת התקדים של מדיניות הסמים של פורטוגל העירה גם את האו”ם שבמשך שנים התעלם מנושא הדה-קרימינליזציה של סמים והוא מתייחס לנושא בצורה רצינית בדו”ח הסמים העולמי השנתי לשנת 2009:

כבר זמן רב מתייחסים למדיניות הסמים כבעיה של אכיפת חוק, והגישה המסורתית הייתה פשוטה: לעצור את מפירי חוקי הסמים ולהחרים להם אותם… מטרת המעצרים וההחרמות הללו היא הרתעה, נטרול ושיקום של עברייני סמים. עבור סוגים מסויימים של עבריינים, המעצרים אינם משיגים אף אחת ממטרות אלו באופן יעיל, וכשמפעילים את המדיניות הזו ללא אבחנה, התוצאה היא בזבוז משאבים יקרים. בפרט, נדיר שמאסר של משתמשי סמים הוא אפקטיבי.

לגבי טיפול במשתמשים במקום כליאה שלהם:

ניתן להרתיע משתמשים מזדמנים על ידי סנקציות הרבה פחות נוקשות. יש לעזור למכורים להפסיק עם התמכרותם ע”י טיפול… יש להתרכז בלתת עונשי מאסר לעבריינים אלימים… רוב אספקת הסמים נצרכת על ידי מספר קטן יחסית של מכורים קשים. טיפול במכורים הקשים [במקום כליאתם] יפחית בצורה משמעותית את הביקוש… הטענה החזקה ביותר נגד השיטה הנוכחית של מדיניות הסמים היא האלימות והשחיתות הקשורים לשוק השחור.

לגבי הענישה המוגזמת:

בסופו של יום, המערכת הפלילית היא מכשיר גס מדי לבעיית הסמים… מחקרים מראים שיותר אכיפה אינה בהכרח יותר טובה… אנשים שמוכנים להסתכן במוות על ידי בליעה של קילוגרם קוקאין עטוף בקונדום בלבד כנראה שאינם מרגישים מאוימים מאפשרות של כליאה… החוק חייב לתת אלטרנטיבות למעצר כששוטר נתקל בכמויות סם קטנות. חשוב שהתקרית תתועד וההזדמנות להכווין את המשתמש לטיפול אם נדרש, אבל אין צורך לבזבז שטח יקר בבית כלא על עבריינים מסוג זה. לפי סקרים בין רבע לחצי מהאוכלוסיה של ארצות באירופה ובאמריקה החזיקו סמים בשלב כזה או אחר בחייהם. רובם נותרו אזרחים פרודקטיביים. רק באחוז קטן מהמקרים הללו, מעצר והסטיגמה המתלווה אליו תהייה ראויה…

לגבי המדיניות בפורטוגל:

פורטוגל היא דוגמה למדינה שהחליטה לאחרונה לא לשים משתמשים בסמים בכלא… העבירות נופלות תחת החוק האדמיניסטרטיבי ולא תחת החוק הפלילי. אנשים שמחזיקים כמות קטנה של סמים לשימוש אישי… חייבים להופיע בפני וועדה. דפוסי השימוש של החשוד מנותחים בוועדה והוא עשוי להקנס, להיות מופנה לטיפול, או לתקופת תנאי… תנאים אלו משאירים את הסמים מחוץ לידיהם של אלו שהיו נמנעים מהם במערכת מבוססת איסור מלא, אך עם זאת מעודדת טיפול על פני כליאה. שיטה זו גם מספיק מרתיעה תיירים כדי למנוע תיירות סמים. כמו כן נראה שמספר בעיות הקשורות בסמים הפכו פחות חמורות מאז הדה-קרימינילציה בפורטוגל.

אפילו בארצות הברית, המובילה הבלתי מעורערת של מדיניות הסמים הנוכחית הרוח משנה את כיוונה. לאחרונה הוחלט בממשל אובאמה לא להשתמש יותר במונח “המלחמה בסמים” מכיוון שהוא “לא פרודוקטיבי ומנוגד למדיניות שמעדיפה טיפול על פני כליאה”. בשנת 2004 הנשיא לעתיד ברק אובאמה אומר בעימות טלוויזיוני שהוא בעד דה-קרימינליזציה של סמים (כמובן שלקראת הבחירות הוא הכחיש את האמירה בטענה שהוא לא הבין בדיוק מה זה דה-קרימינליזציה):

אחד העקרונות החשובים ביותר של חשיבה ביקורתית הוא קבלת החלטות מבוססת עובדות, ולא מבוססות אינטואיציות. ראינו שבקשר למדיניות הסמים זוהי לא הייתה המתודולוגיה במשך המון שנים. סוף סוף מתחילה להצטבר מסה קריטית של ראיות לטובת מדיניות סמים שונה מהותית מהמדיניות שלנו היום. גם אם זה לא אינטואיטיבי, יש יסוד סביר להאמין שדה-קרימינליזציה של סמים היא דרך נכונה יותר לטפל בבעיית הסמים מאשר הדרך הפחות מוצלחת של “המלחמה בסמים” נוסח ארה”ב. המסקנה - עד שאין בידינו עובדות מוצקות, אל לנו להיות בטוחים יותר מדי בעמדותינו. או כמו שאמר ברטרנד ראסל הדגול:

הבעיה עם העולם היא שהמטומטמים הם בעלי ביטחון עצמי מופרז והחכמים מלאי ספק.