אשם עד אשר הוכחה חפותו - כירופרקטים תובעים את סיימון סינג

ארגון הכירופרקטים הבריטי הגיש תביעת דיבה נגד סופר המדע הפופולרי סיימון סינג, הידוע בין היתר ככותב של "המשפט האחרון של פרמה", "סודות ההצפנה" ו-"המפץ הגדול".
הסיבה - הסופר פרסם מאמר בעיתון ה-guardian בו הוא מבקר את היעילות של שיטת הטיפול כירופרקטיקה. באתר של העיתון לא הצלחתי למצוא את המאמר (כנראה הורד בעקבות התביעה), אך כמובן שבלוגרים ספקנים רבים טרחו לפרסם את נוסח הכתבה. הנה קישור לתעתיק הכתבה המקורית של אחד מהם.

כירופרקטיקה היא שיטת טיפול המבוססת על ההנחה כי בעיות במפרקי עמוד השדרה עלולות להשפיע על מערכת העצבים, ולגרום למגוון בעיות בריאותיות. סיימון העלה כלפי הכירופרקטים שתי טענות עיקריות:

1. אין ראיות מדעיות לכך שכירופרקטיקה יעילה בטיפול של בעיות שאינן קשורות לעמוד השדרה (ארגון הכירופרקטים הבריטי למשל טען כי ניתן לטפל בבעיות כגון כאב בטן עוויתי, בעיות שינה, בעיות תזונה, דלקות אוזניים ואפילו אסטמה!).
2. גם הטיפול הכירופרקטי בבעיות גב עשוי להיות מסוכן. לדוגמה - הטיפול עלול לגרום לקריעת העורקים השידרתיים שנמצאים בקרבת הצוואר ובעקבות כך למוות.

למרבה הפלא התביעה כלל לא נסובה על 2 הטענות הללו (אולי לכירופרקטים אין דברים חכמים להגיד עליהן), אלא על המשפט הבא מתוך הכתבה:

This organization is the respectable face of the chiropractic profession and yet it happily promotes bogus treatments

בשימוע שנערך בעניין התביעה בשביעי למאי השנה, השופט קבע 2 קביעות הרות אסון מבחינתו של סיימון סינג:

1. המשפט אינו מהווה "הערה" (comment) אלא ציון "עובדה" (fact)
2. באומרו "promotes bogus treatments" התכוון סיימון סינג כי שארגון הכירופרקטים הבריטי שיקר באופן מודע (consciously dishonest)

המשמעות של הקביעה הראשונה היא שכעת סיימון סינג צריך להצדיק את העובדה אותה הוא ציין (אם זו הייתה נחשבת הערה, לפי החוק הבריטי היה מספיק להראות שהיא "הערה הוגנת" וזה יותר קל מלהצדיק עובדה).
המשמעות של הקביעה השנייה היא שסיימון סינג צריך להוכיח שארגון הכירופרקטים הבריטי שיקר באופן מודע.

כלומר, לפי הקביעה של השופט כדי לנצח במשפט סיימון סינג צריך להוכיח כי כל חברי ארגון הכירופרקטים האנגלי לא מאמינים במקצוע הכירופרקטיקה ומרמים במזיד את הציבור. כמובן שלא ניתן להוכיח כזה דבר, וגם די ברור שסיימון סינג לא התכוון להגיד כזה דבר במאמר שלו, ולכן אם הסופר ילך למשפט מצפה לו הפסד בטוח.

לכן נותרו לו שתי ברירות:

1. לעתור נגד ההחלטה
2. להגיע להסדר ולשלם 100,000 פאונד אנגלי (!)

למי שמתעניין, כך סיימון סינג הגיב על ההחלטה.
דרך אגב, הסופר פרסם את הכתבה בעקבות ספר שנקרא Trick or Treatment, שסוקר באופן ביקורתי מגוון שיטות של רפואה אלטרנטיבית. לא קראתי את הספר, אני מתכנן לקרוא אותו כשיתורגם לעברית.

אז אני מקווה שהסופר המפורסם יחליט לעתור ולהמשיך להלחם בבית המשפט, אבל מעבר לזה, כל העניין הזה מטריד אותי עד מאוד. קודם כל באופן אישי - מדי פעם, בבלוג הזה ממש, אני עשוי לבקר את אחד ממקצועות הטיפול המשלימות, או לבקר את דבריו של רב כזה או אחר. אז למזלי אין אף אחד שבאמת קורא את הבלוג הזה כרגע. אבל מי יודע? אולי יום אחד תהיה לו תפוצה מספיקה רחבה כדי להגיע לאיזה כירופרקט ממורמר, או איזה אירידיולוג שמפחד שהפוסט שלי מדלל את הכנסתו, והוא ימצא איזה מילה מסויימת שכתבתי בפוסט שעשויה להתפרש כמשהו שניתן לתבוע בגינו תביעת לשון הרע?

ובכלל, איך זה יכול להיות שבניגוד לכל הגיון, בענייני תביעה דווקא הצד הנתבע צריך להוכיח את חפותו ולא להיפך? למה זה אני כנתבע שצריך להוכיח שהקביעה שלי נכונה ולא התובע שצריך להוכיח שהקביעה שלי היא שקרית?
מה המשמעות של חוק מהופך שכזה לגבי חופש הביטוי וחופש העיתונות?
איך זה שכשאורן זריף טוען שהוא זה שהפיל את השרת של גוגל ומצא את מצבור הגז הטבעי של תשובה הוא לא צריך להוכיח את דבריו, אבל כשאדם כותב על חוסר היעילות של שיטה טיפולית מסוימת הוא צריך פתאום להוכיח מדעית את טענותיו?

אני לא משפטן, אבל משהו פה נראה לי דפוק. ממש דפוק.

מה אתם חושבים? האם אני מגזים? מישהו יודע האם חוק איסור לשון הרע במדינת ישראל דומה לחוק האנגלי בהיבטים האלה? האם יש מישהו עם איזו השכלה משפטית בקרב הקוראים שיכול לשפוך אור על כל הנושא הזה?

אשמח לקרוא את דעותיכם בתגובות.